  חידושי הריטב"א מתני' המביא גט ממ"ה צריך שיאמר ב"נ ובפני נחתם וכ"ת תנא  היכא קאי דקתני המביא וי"ל דאפ"ק דקידושין קאי דתנן התם וקונה את עצמה בגט וכדין הוא דליתני הלכות ברישא אלא משום דהוא תקנתא חביבא ליה ואקדמיה ממ"ה פרש"י דכל ח"ל קרי מ"ה לבר מבבל דא"כ ר"ג דאמר אף המביא מן הרקם ומן הרגר מאי אתא למימר דאינהו ודאי מח"ל נינהו דאי מא"י לכ"ע א"צ שיאמר ב"נ ו"נ וליכא למימר דרקם וחגר מא"י נינהו אלא שלא כבשום עולי בבל וכי תנן המביא גט בא"י אצ"ל ב"נ דוקא באותם שכבשו דהא אמ' בגמ' דבסמוכות ומובלעות א פליגי משמע דמח"ל נינהו אלא שהן סמוכות ואעפ"י שיש לדחוק ולומר דבסמוכות ומובלעות עיקר לא"י קאמר דהיינו מאותם כרכים שכבשו מ"מ אינו נר' לכאורה כן ועוד דבהדיא אמ' בספרי דרקם וחגר עולי בבל כבשוהו וכדאמ' בסמוך והנכון דמש"ה נקט מ"ה ממש כלומר מעבר לים ולאו דוקא מעבר לים אלא בכלל דבריו ח"ל ומקום רחוק קרי מ"ה וכדאמ' פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה ואתא ר"ג לומר דמח"ל אפילו ממקום קרוב כרקם וחגר והא דאמ' צ"ל ב"נ ו"נ בגמרא מפרש למאי צריך א כל זה כי בחד סגי: רג"א אף המביא מן הרקם פרש''י דרקם וחגר היינו קדש וברנע כדמתרגמי' בין רקם ובין תגרא וס"ל דהא קדש מא"י הוא כדכתיב ביהושע את קדש בגליל בהר נפתלי ועוד דאיכא קדש אחר בא"י בעיר יהודה כדכתיב את קדש ואת הצור ובמ' מכות אמ' דתרי קדש מא"י הוו דודאי ד' קדש אשכחן בקרא קדש ובהר קדש ושור קדש כדכתיב ועוד אחר בארץ אדום דכתיב ותבא העדה מדבר קדש היא צין ומ"מ אותה דאדום ליכא למימר דהוא לדרום דא"י הוא, כדכתיב והיה לכם פאת נגב מדבר צין על ידי אדום ואינו מרקם שהוא למזרח קאמר כדתנן מרקם למזרח ורקם כמזרח ומקדש ברנע היינו רקם והא ליכא למימר דהא בהדיא אמ' בספרי בפ' והיה עקב דתרי רקם איכא בא"י רקם גאה ורקם תגרא וכבשים. עולי בבל לפיכך י"ל דחד מהני תרי קדש היא אי קדש וברד דתרוויהו מתרגמינן רקם ל ותגרא וחד מנייהו מח"ל ה"ג והמביא גט ממדינה למדינה כו' דכולה מילתא דחכמים הוא גרסי'  המביא בלא וי"ו הוי מלתא באנפי נפשה והיכי אתי על הא דרשב"ג דאפילו מהגמוניא להגמוניא דאיירי בא"י וכדאי' בגמ' דא"י מאן דכר שמיה אבל השתא דגרסי' והמביא א"ש דכולה מילתא דחכמים היא וכבר אמ' דאצ"ל ב"נ ו"נ אלא המביא מח''ל לא"י או המוליך מא"י לח"ל ועלה קאי רשב"ג ואמ' דלא תימא דא"צ אלא כשיש צד ח"ל בהולכה או בהובאה דאפי בא"י מהגמוניא להגמוניא צריך מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון וק"ל מעכו מא"י ואשקלון גם בכדכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת גבוליה ואת אשקלון ואת גבוליה ובעכו כתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו וכל היכא דכתיב האי לישנא דלא הוריש משמע דא"י נינהו כדאמ' בפ"ק ומי איכא למ"ד דבית שיאן ובנותיה כו' ויש מפ' דהרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ואשקלון ועכו מהם ק לפי לענין גטין דיניהם כח"ל דכיון שלא נכבשו שנית לא הוו ב"ד קבועים שם ואין עדים מצויים לקיימו ודיניהם כח"ל גמורה וכ"ת התינח אשקלון אבל עכו ודאי מכבוש שני היתה וכדאמרי' בשלהי כתובות ר' אבא פוסק כיפי דעכו אלמא בקדושתה היתה ואם לא כבשוה לא היתה קדושה דהא קי"ל דקדושה ראשונה שקדש יהושע קדושה לשעתה ולא קדושה לעתיד לבוא וי"ל דמשום הא לא איריא דאפשר דלא כבשוה ואפילו שבטלה קדושתה חבת הארץ לא בטלה דאלת"ה למ"ד דקדושה ראשונה ב' וג' קדשה לשעתה ולא קדושה לע"ל עכשיו שהארץ חרבה מי איכא למ"ד דאינה קדושה דחיבתה נמי בטלה אבל עכשיו בעונותינו שאינה קדושה כלל ליכא. למימר דחיבת כל הארץ בטלה ואכתי במקומה עומדת הא ודאי אינו נראה ואע"פ שוש לחלק ולומר שעכשיו שהכל חרב שאע"פ שבטלה קדושתה לא בטלה חובתה אבל בכבוש שני כיון דמקצת הארץ כבושה והוא קדוש' מה שלא כבשו שאינו קדוש בטל חיבתו. נמי שאינו חביב אלא הקדוש אעפ"י שי"ל כן אינו נראה שיהא חילוק בזה מ"מ אכתי קשי' דהא לקמן בפרק מי שאחזו כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום. דאסור לצאת מא"י לח"ל ה"נ אסור מכיבוש ב' לכבוש ראשון לדידן דקי"ל דקדושה א' לא קדשה אלא לשעתה לפי' העיקר דעכו חציה בא"י וחציה בח"ל וכדפרש"י במס' סנהדרין וכדמוכח בירושלמי דאמרי' התם המוכר עבדו בח"ל יצא לחירות ר"י בר יוסי בעי בעי ואפי' מעכו לעכו ואתי' כדאמר ר' יעקב בר אחא מן תרין עובדוי דר' דאנן ילפינן דעכו יש בה קצת מא"י ויש בה קצת מח"ל ואי ק"ל והיכי אמרינ' דעכו חציה בא"י וחציה בח"ל והלא כפר סוריא מובלעת בתחום א"י וקרובה לצפורי יותר מעכו וי"ל דעכו אעפ"י שחציה בא"י וחציה בחוצה לארץ היתה רחוקה מירושלים ששם היה ב"ד הגדול באותה שעה ומיהו אותו צד שהוא בח"ל ודאי דינה כסוריא והכי ומוכח מהא דאמרי' בגמר' המוכר עבדו לעכו כמוכר לח"ל וכ"ש סוריא דמרחקא ובמאי עסקי' אלימא בחציה שבארץ אמאי ואי בחציה שבח"ל היכי אמר וכ"ש סוריא דמרחקא דהא סוריא הוי כבוש יחיד ודינא כסורי'. וכבוש יחוד מקרי כל שעכשיו מח"ל קודם שכבשו על הארץ דכל כבוש שאינו בהסכמת כל ישראל הוו כיבוש יחיד ובתחלה יש להם לכבוש כל הארץ ואח"כ לכבוש מח"ל ודינא כא"י וכדדרשי' בספרי כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתי והיינו נמי כשהלך דוד לכבוש ארם נהרים וארם צובה, א"ל הקב"ה שלא עשה יפה שלא לכבוש א"י וכדאתמר בספרי א"ל הקב"ה לדוד דוד לפלטרין שלך לא הרש הכנשתא ואתה הולך לאום נהרים ולארם צובה וכיון שכן מחציתה של עכו שבח"ל דינא כסוריא אעפ"י שנכבש הכל עכו באחת מפני שלא היה להם לכבוש עכו עד שיכבשו כל א"י כדי שלא יכבשו כלום מח"ל עד שיכבשו כל א"י וכיון שכבשו עכו תחלה אין דינה אלא ככבוש יחיד ומ"מ דינא ודאי ככבוש יחיד וכדכתי' גמ' מ"ט רבה אמר לפי כו' ורבא אמר כו' השתא ודאי קס''ד לרבה לית ליה דרבא כלל ולא לרבא לדרבה והכי מוכחא כולה אדעתא ואפי' במסקנא רבא לית ליה דרבה וכיון שכן ש"מ דהני חששי לא מדינא נינהו והיינו דרבא לא חייש לדרבה ורבה לדרבא וטעמא ממתני' ואם איתא דמדינא נינהו תיקשי אמתני' אמאי לא חייש אלא לחד מינייהו אלא מאי משמע דלאו מדינא נינהו אלא חששא בעלמא דלמא אתי בעל ומערער וכדאיתא בסמוך והיינו דבנותן גט מידו לידה לא חייש להכי ל כיון דלאו דינא ננהו וטעמא לשליח המביא טפי מבעל הנותן משום דכל שהוא עושה ע"י עצמו לא חיישינן לאמלוכי אבל כשהוא שולח הגט ע"י שליח פעמים שהוא נמלך ואתו בעל ומערער ומפני ערעור זה תקנו רבנן הא מילתא ואע"פ שאין בדין להאמינו לבן של בני אדם נוקף ושמא תשאר עגונה ומש"ה חששו רבנן לכך והתקינו שלא תינשא אלא בהכי אבל אחר תקנה זו אם יבא ליערער אין חוששין לו ואין משגיחין בו כלל וכ"ת לרבה דאמר משום שאין בקיאין לשמה מ"ש דחיישינן לפסול ולא חיישינן לשאר פסולי הגט כגון מחובר ונכתב ביום ונחתם בלילה או שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ואמ"ד דאה"נ וחדא מינייהו נקט וליתא דהא אמרי לקמן בפרקין בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר וי"א דלמחובר לא חיישנן משום דלא שכיח ולנכתב ביום ולנחתם בלילה משום דמוקדם הוא ואפילו בשאר שטרות איתי' וסתם ספרי דדייני בקיאין דכל מאי דאיתי' בשטרות איתי' בגט וכן לא אמר לסופר כו' בשטרות איתי' דאין שום שטר אלא בצוואות מקנה אבל בלשמה דליתי' בשטרות חיישינן דילמא איכא דלא גמירי ועוד דכל שכותב וחותם שלא במצות המגרש שלא לשם גרושין הוא ובכלל לשמה הוא והנכון דלכל הני ליכא למיחש דסתם בית דין בקיאין הם כדאמרינן בסמוך אבל לשמה איכא למיחש משום דאיכא חששא אחריתי דדילמא אשכחי' בר מתי' דשמי' כשמי' ושקלי' מינה ואף על פי שמן הדין אן חוששין לזה דאין חוששין לשני יוסף ב"ש אא"כ הוחזקו הא איכא מיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי ולהני תרי חששי חששו אף על פי שאין לחוש לכל א' בפני עצמה ואי ק"ל כיון דמחזיקינן דבעל רוצה לקלקלה ולקלקלה הוא מכוין אמאי לא חיישי' דדילמא אחתמא בעדים פסולים וי"ל דא"כ אין לדבר סוף דאפילו נותן גט מידו לידה ואפילו בא"י איכא למיחש להכי ולכולי האי לא חיישי' דכיון דאנן לא ידעינן ואיהו אכתי לא מערער אנן לא ניקום ונערער ומי' בירושה בעו לה וניחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים ופריק אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אבל חשוד הוא לקלקלה בב"ד שמתוך שהוא יודע שאם בא וערע' ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים פי' אינו חשוד לקלקלה בדבר שתהיה מקולקלת בידי שמים בדבר שהוא אנוס עליה שהרי גרם לא"א שתנשא לאחר ומש"ה יזהר שלא להחתימו בעדים פסולין שמתוך שהוא יודע שחכמים התירוה להנשא כל זמן שלא ערער ונמצא כשיבא לערער ערעורו שחשב לעשות כדי שלא תנשא ערעורו בטל שהרי כבר ניסת ותהיה מקולקלת לשמים על ידו אף הוא מחתימו בעדים כשרים כדי שלא תבא לידי כך אבל אילו היה הדבר כן שיהו חוששין לערעור ושיהא הדין נותן שלא תהא ניסת בלא רשותו ודאי היה מחתימו בעדים פסולין א''נ לפ' דה"ק מתוך שהוא יודע שאם יבא וערער ערעורו בטל שהרי יודע הוא שמן הדין אין לחוש עליו וב"ד מתירין אותה אפי' אחר ערעורו וערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים כי היכי דלא תפוק חורבא כי האי על ידו אעפ"י שהוא יודע כדי לקלקלה בב"ד ולעגנ' פעמים הוא בא ומערער שהוא סובר דלבן של בני אדם נוקף בעינן חמור בא"א ושמא יחושו לערעור ולא ישאוה ולא שהוא יהא סבור שהמינוהו ב"ד בודאי ולא יתירוה לינשא וכדכתי' וכ"ת היכי אזלא לה להאי חששא דלשמה כשהוא אמר ב"נ ו"נ והיכי משמע מלשון זה זה שנכתב לשמה ורש"י פי' דכיון דאמר הכי שיילי' לי' להכי לתקון רבנן כן ולא יהא השליח צ"ל כלום ועוד דכי אמר לקמן ורבא מ"ט לא אמר כרבה ואהדר ליה מי קתני ב"נ לשמה ו"נ לפי פירושו הול"ל מי קתני שואלין אותו דהוא עיקר אלא הנכון כמ"ש רבי' בשם ר"י הלוי בן אחיו של רבי' נר"ו דהכא באשה דבעי לשמה היינו שלא יכתוב את הגט לשום אשה אחרת או שלא יכתוב אותו סתם שלא לשום אשה בעולם ולא שאמר לו הבעל כתוב לו גט לגרש את אשתי והוא עשה היינו לשמה וא"צ לכונה אחרת והכא כי חיישי דגט זה נכתב שלא לשמה היינו ומשום דילמא אשכחיה בר מתיה דשמי' כשמיה ומשום מעוטא דמעוטא דספרי דלא גמירי הינו דשמא כתבו טופסי גיטין לעצמן בלא צוואת שום מגרש ומפני שאם יבא להם שום אדם שירצה לגרש שימצאו גיטין מזומנין ואע"ג דודאי אין לחוש מסתמ' שלא הניחו שמו ושמה שם עירו ושם עירה משום דלא ידעי למאן כתביה אפ"ה הגט פסול משום והרי את מותרת לכל אדם שהוא מעיקר הגט וכדאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם וכו' זה משום דלא גמיר לא הניח ונמצאת הגט פסול שהרי כו' לא נכתב לשמה וכיון שכן כשבא שליח והעיד שב"נ כלו הרי יצאנו מחששא זו דהרי הוא מעיד ששמו ושמה שם עירו ושם עירה כולו נכתב בפניו וכל תורף הגט וכיון שכן ע"כ מחמת שום מגרש עשה דאי לא היה כותב הסופר שמו ושמה מאי איכא למיחש דילמא אשכחי' בר מתיה דשמיה כשמי' הא אמ' דלחשש זו לבד ליכא למיחש אלא בצירוף אודך חששא דמעוט' דמעוטא דספרי דלא גמירי וחששא זו מיד שהעיד שבפניו נכתב נתבטלה וכדפי' ולאידך חששא לחוד לא חיישי' ולפי פי' זה אילו אמר שליח ב''נ ו"נ אבל לא ידעי אי לשמה או לא כשר הגט מטעמא דפרש"י ורבי' נר"ו פי' דמדבעי שיאמר ב"נ ו"ג ולא סגי שאמר 